במאפיית ברמן בגבעת שאול, בירושלים, עובדים הרבה אופים.
יש אופים גבוהים ואופים נמוכים. יש אופים שאוהבים לשיר בזמן שהם לשים, ויש אופים שמעדיפים שקט, כי "הבצק צריך לנוח, שקט בבקשה!"
אבל יש דבר אחד שכל האופים במאפיית ברמן מסכימים עליו: מעל הגג של המאפייה, תמיד, אבל תמיד, יש ענן.
לא ענן גדול ומפחיד מהסוג שמביא סופות. לא ענן אפור ורגזן מהסוג שמקלקל טיולים. ענן קטן, עגלגל, ולבן. כזה שנראה כאילו מישהו לקח כרית רכה והניח אותה בשמיים, בדיוק מעל המאפייה.
ביום שמשי? הענן שם.
ביום גשום? הענן שם.
ביום שבו כל העננים האחרים נסחפו לכיוון תל אביב? הענן שם. הוא לא זז. בשום פנים ובשום אופן.
רוצים להמשיך לקרוא את הסיפור בגרסה מאויירת? אפשר לעשות זאת כאן.
להורדת דפי צביעה על פי סיפור הענן העקשן
אנשי השכונה ניסו להבין למה.
גברת שושנה מהבניין ממול אמרה: "זה מהאדים של התנורים. הם עובדים שם כל הלילה, מה אתם רוצים?"
מר אברהם מהמכולת אמר: "שטויות. הענן הזה פשוט עצלן."
וילדי השכונה? הם היו בטוחים שהענן פשוט מכור לריח של לחם טרי. "תריחו!" הם היו אומרים בחמש לפנות בוקר כשהריח היה מגיע עד לחלונות שלהם. "גם אתם לא הייתם זזים משם."
—
במאפייה עבד אופה צעיר בשם נועם.
נועם היה אופה טוב, אבל הוא היה גם חולם. בזמן שכל האופים האחרים הסתכלו על הבצק, נועם היה מסתכל החוצה. הוא היה בודק את השמיים, מסתכל על ציפורים, ובעיקר מסתכל על הענן.
"נועם!" היה צועק עליו המנהל, מוטי. "הלחמים לא אופים את עצמם! תפסיק להסתכל על העננים!"
"אבל מוטי," נועם היה עונה, "הענן הזה פשוט מושלם. תסתכל עליו. הוא עגול. הוא רך. הוא…"
"הוא ענן, נועם. ענן. בוא נחזור לעבודה."
—
אבל נועם לא הפסיק לחשוב על הענן.
יום אחד, בהפסקה, הוא יצא החוצה עם כוס תה ופרוסת לחם. הוא הסתכל למעלה, והענן היה שם, כרגיל. עגלגל ורך ולבן ומושלם.
ואז נועם אמר משפט שישנה הכול:
"אני רוצה לאפות אותו."
מוטי, שעמד מאחוריו, כמעט נחנק מהקפה שלו.
"לאפות מה?!"
"את הענן. אני רוצה לאפות לחמנייה שמרגישה כמו ענן."
מוטי הסתכל עליו. הסתכל על הענן. חזר להסתכל על נועם.
"אתה רוצה לאפות… אוויר?"
"לא אוויר. ענן. יש הבדל."
"נועם, אני עובד במאפייה 22 שנה. אין הבדל."
—
אבל נועם לא ויתר. הוא התחיל לנסות.
ניסיון ראשון: לחמנייה כבדה כמו אבן. מוטי השתמש בה בתור משקולת לדלת.
ניסיון שני: לחמנייה שהתפוררה ברגע שנגעו בה. "מזל טוב," אמר מוטי, "אפית אבק."
ניסיון שלישי: לחמנייה שנראתה מבטיחה, אבל כשפתחו אותה היא הייתה חלולה לגמרי מבפנים. "יופי," אמר מוטי. "עכשיו אפשר לשחק בה כדורסל."
ניסיון רביעי: לחמנייה שתפחה ותפחה ותפחה בתנור עד שמוטי צעק "כולם החוצה!" (היא לא התפוצצה. היא פשוט נראתה קצת מוגזמת.)
ניסיון חמישי, שישי, שביעי… נועם שינה את הקמח, שינה את המים, שינה את זמן התפיחה. הוא הוסיף, הפחית, ערבב, חיכה, ואפה.
מוטי היה מסתכל עליו ומגלגל עיניים. אבל גם מביא לו כוס תה חמה בלילות ארוכים, כי ככה זה במאפיית ברמן. אף אחד לא מוותר על אף אחד.
—
ואז, בוקר אחד, קרה משהו.
נועם הוציא מגש מהתנור. עליו היו שמונה לחמניות עגלגלות. הוא לקח אחת, חצה אותה לשניים, והסתכל פנימה.
הוא לא אמר מילה.
הפנים של הלחמנייה היה לבן. אוורירי. מלא בועות אוויר זעירות ורכות. הוא נראה בדיוק, אבל בדיוק, כמו תוך של ענן.
"מוטי," הוא אמר בשקט. "בוא תסתכל."
מוטי בא. הסתכל. לקח ביס.
ושתק.
מוטי אף פעם לא שותק. מוטי הוא האדם הכי רועש במאפייה, ואולי בכל גבעת שאול. אבל הוא שתק, לעס לאט, ואז אמר שלוש מילים:
"זה באמת ענן."
—
ביום שלחמניות עננים יצאו לראשונה מהתנור של מאפיית ברמן, משהו מצחיק קרה.
הענן שמעל הגג, הענן הקטן והעקשן שלא זז מעולם, הענן שגברת שושנה ומר אברהם וכל ילדי השכונה הכירו, גדל טיפה. רק קצת. כאילו הוא חייך.
"ראית?" שאל נועם את מוטי.
"מה?"
"הענן. הוא תפח."
מוטי הסתכל למעלה, הסתכל על נועם, ולראשונה לא גלגל עיניים.
"יכול להיות," הוא אמר. "יכול מאוד להיות."
—
טוב, בואו נגיד את האמת.
אולי המצאנו את נועם. ואולי המצאנו את מוטי.
ואולי הענן שמעל המאפייה זז לפעמים, קצת.
אבל את הלחמניות? את הלחמניות לא המצאנו. ומאז גם התחלנו לאפות לחם עננים, לחמניות עננים, לחמניות ביס עננים קטנטנות, לחמניות המבורגר עננים וכמובן – פיתות עננים מוש-ל-מות!
הן ממש שם, בחנות הקרובה לביתכם, על המדף, עגלגלות ולבנות ומחכות.
ואם לא תאמינו, פשוט תטעמו.